בשנת 1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, פונתה משפחת פרץ מביתה, יחד עם כל תושבי סיני. המשפחה הגיעה לגבעון, ומשם לגבעת זאב, שבה היא מתגוררת עד היום, ובה נולדו להם עוד ארבעה ילדים: הדס, אביחי, אליסף ובת-אל. פרץ הייתה מנהלת בית הספר הראשון בגבעת זאב. כיום היא מפקחת במנהל חברה ונוער במשרד החינוך.

​

פרץ שכלה שניים מבניה, אוריאל ואלירז, בעת שירותם בצה"ל. ב-25 בנובמבר 1998 נהרג בנה הבכור, סגן אוריאל פרץ בן ה-22, מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51 של חטיבת גולני, במארב בדרום לבנון, באזור מרכבה.

בעלה אליעזר פרץ נפטר זמן מה לאחר מכן, בגיל 56, ממחלה קשה שהתפתחה אחרי מות בנו הבכור אוריאל, שלפי המשפחה נבעה משברון לב.

לאחר מכן, ב-26 במרץ 2010, נהרג בנה השני, רס"ן אלירז פרץ, בהיתקלות בחוליית מחבלים ברצועת עזה. אלירז פרץ התגורר בשכונת היובל בעלי, שבה התגורר גם חלל מלחמת לבנון השנייה, רס"ן רועי קליין. כוונה לפנות את השכונה, ובכלל זה משפחות שני החללים, עוררה סערה, שבעקבותיה נמצא פתרון שלא הצריך את פינוי השכונה.

​

מאז נפילת שני בניה מקדישה פרץ את חייה להנחלת המורשת היהודית והציונית ומרצה בפני בני נוער וחיילי צה"ל.

​

בשנת 2011 פרסמה סמדר שיר את הספר "שירת מרים", ובו סיפור חייה של מרים פרץ.

​